מאת: אילן קליינמן, עו”ד
חוקי סימני המסחר הופיעו לראשונה באירופה ובארה”ב רק במאה ה-19 אולם לאורך ההיסטוריה האנושית על פני אלפי שנים, בני אדם עשו שימוש בסמלים, בסימנים ובאיורים במטרה לשייכם ליחידים או ארגונים. סימנים ואיורים אלו שימשו בין השאר בפרסומים כדוגמת כרזות, כחותם המאשר את איכות הטובין, וכו'[1].
סימני המסחר מטרתם לשמש כלי יעיל לזיהוי וייחוד טובין של אדם לעומת טובין מתחרים (באותו ענף, ואף בענפים אחרים). חוקי סימני המסחר ברחבי העולם כמו גם פקודת סימני המסחר שלנו משנת 1972 נועדו להגן על שם מסחרי שרשם אדם (או חברה), על המוניטין שרכש ועל קניינו כמו הגנה על האינטרס הציבורי המתבטא, למשל, בצורך למנוע הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר הרשום[2].
אל מול מטרות אלו ניצבים עקרונות השוק החופשי, הזכות לחופש העיסוק של היצרנים השונים והרצון להביא לפיתוח ולהפצת ידע ורעיונות חופשיים לשם קידום והתפתחות החברה אשר עלולים להיפגע אם תיווצר הפקעת יתר של סימנים בהקשר המסחרי מנחלת הכלל. רשות סימני המסחר ובתי המשפט בישראל יוצרים איזון בין האינטרסים והעקרונות תוך נקיטת מידה רבה של זהירות בתהליך אישור סימני מסחר כראויים או ככשרים לרישום[3].
מלכאת האיזון בין האינטרסים והעקרונות מתחילה עוד בשלב המלל ו/או הגרפיקה שישמשו את הסימן המבוקש. בהקשר זה נהוג להבחין בין ארבע קטיגוריות של שמות או של מונחים המשמשים במסחר, לפי מידת ההגנה הניתנת להם בסדר עולה:
- שמות גנריים (כדוגמת “לחם” בתחום האפייה או “אינטרנט” בתחום המחשבים). המשתייכים לקטגוריה זו לא יזכו כלל להגנה משום הימצאותם בנחלת הכלל.
- שמות תיאוריים (כדוגמת “ניטור רשתות” בתחום מערכות מידע). המשתייכים לקטגוריה זו יזכו להגנה מעטה ביותר ובמקרים נדירים לאור תיאורם תכונות או רכיבים של מוצר או שירות ורק כאשר הוכח כי נרכשה “משמעות שנייה” (אופי מבחין) המאופיינת בין השאר בתקופת השימוש בשם, מידת הפרסום לה זכה והמאמץ שהשקיע בעל הסימן ביצירת קשר בין המוצר ליצרן.
- שמות מרמזים (suggestive) (כדוגמת “אל-על” בתחום התעופה או “Waze” בתחום תוכנות הניווט). המשתייכים לקטגוריה זו יזכו להגנה מוגברת משום שהם מרמזים על הטובין מבלי לתאר אותו במפורש.
- שמות שרירותיים (כדוגמת “גולף” בתחום הרכב) או שמות דמיוניים (כדוגמת Google בתחום מנועי חיפוש אינטרנטיים). המשתייכים לקטגוריה זו יזכו להגנה הגבוהה ביותר משום שאין להם כל משמעות בתחום בו מבוקשת הגנת סימן המסחר.
ארבע הקטיגוריות לעיל מקורן בהלכות שבמשך השנים צורפו להן יחדיו מקשה אחת מתוך רצון למנוע הקניית מונופולין בשמותיהם של טובין באופן שיסתור את אינטרס הציבור או את טובת הציבור.
גם לאחר שנבחר הסימן המבוקש שמידת ההגנה עליו תתפרש בהתאם לאחת משלוש הקטיגוריות האחרונות לעיל, עדין יש לבדוק האם הסימן המבוקש אינו דומה עד כדי הטעיה או זהה לסימן קיים שנרשם, מוכר היטב או מפורסם בארץ. למעשה מלכאת האיזון ממשיכה ללוות את מבקש הסימן גם בבחינת היתכנות של דמיון מטעה.
בבואכם לבחור בסימן מסחר, בעיקר בגלל ההשקעה הכבדה בהחדרתו ובשימורו לאורך שנים רבות, יש לפעול מלכתחילה וגם לכל אורך ההליך להשגת ההגנה המשפטית עליו ואיזון בין האינטרסים והעקרונות בעזרת המומחים לסוגיה זו.
[1] http://www.informit.com/articles/article.aspx?p=366896&seqNum=5
[2] ע”א 941/05 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב נ’ חברת הכרם בע”מ (פורסם בנבו) בעמ’ 13
[3] ע”א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע”מ נ’ המועצה להסדר ההימורים בספורט, נט(1), 873, בעמ’ 887-888; ראו גם ע”א 7919/11 חברת מעדני הצפון בע”מ נ’ יהודה גואטה (פורסם בנבו) בעמ’ 10 – 11
